החלטה בתיק רע"א 9359/09

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם) בבר"ע 260/09 מיום 13.10.2009, במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב 1 (להלן: הבנק) על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט ס' יוסף) בת"א 202-05-08 מיום 14.6.2009 ונקבע כי על המבקש להפקיד עירבון בסך 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ, על מנת להבטיח את הוצאותיו של הבנק בתביעה שהגיש המבקש, המתבררת בבית משפט השלום.

עובדות והליכים קודמים

1.             המבקש הגיש נגד המשיבים ואדם נוסף תביעה כספית בסך 2.5 מיליון ש"ח, שעניינה כספים שהועברו על ידו לעובד בבנק לצורך השקעה בבורסה וירדו לטמיון עקב השקעות מסוכנות. הבנק ביקש לחייב את המבקש בהפקדת עירבון והמשיב 2 (להלן: ימפולסקי) הצטרף לבקשת הבנק ללא שצירף בקשה עצמאית משלו. הבנק טען כי סיכויי התביעה נמוכים ביותר; כי בקשותיו השונות של המבקש לפטור מאגרת בית משפט במסגרתן טען לחיסרון כיס מעידות על כך שלכשתידחה תביעתו לא יהיה בידיו לשלם לבנק את הוצאותיו וכי המבקש לא שילם לו הוצאות משפט בהן חוייב משנדחתה תביעה קודמת שהגיש המבקש נגד הבנק בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט השלום נעתר לבקשת הבנק והורה על הפקדת עירבון. סכום העירבון נקבע על סך 10,000 ש"ח.

2.             על החלטה זו של בית משפט השלום הגיש הבנק בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי וטען כי סכום העירבון שנקבע אינו עומד ביחס ראוי לסכום התביעה ולהוצאות שתיפסקנה אם תידחה התביעה. בית המשפט המחוזי החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה וקיבל את הערעור. בית המשפט המחוזי אימץ את טעמיו של בית משפט השלום להפקדת העירבון, בהדגישו את העובדה שהמבקש טרם שילם (נכון למועד הדיון בבית המשפט המחוזי) הוצאות שנפסקו לחובתו בהתדיינות בין אותם בעלי הדין. כן קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי התביעה הינם קלושים.

           בית המשפט המחוזי קבע כי אין בהפקדת עירבון בשיעור של 10,000 ש"ח כדי לכסות את הוצאותיו של הבנק בניהול המשפט, במקרה שתידחה התביעה. יחד עם זאת, הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את מצבו הכלכלי הרעוע של המבקש ואת חשיבותה של זכות הגישה לערכאות. לנוכח כלל השיקולים קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והורה למבקש להפקיד עירבון בסך 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ. כן חוייב המבקש בהוצאות הבנק בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

           מכאן הבקשה שלפניי.

           יצויין, כי בתחילה הגיש המבקש את בקשתו נגד המשיב 1 בלבד, כאשר ימפולסקי (שהינו אחד הנתבעים בהליך העיקרי וצורף כמשיב פורמאלי לבקשת רשות הערעור שהגיש הבנק לבית המשפט המחוזי) הגיש בקשה להצטרף כמשיב לבקשתו שלפניי. הרשמת (כתוארה אז) ג' לוין הורתה בהחלטתה מיום 28.12.2009 על הגשת בקשת רשות ערעור מתוקנת תוך צירופו של ימפולסקי כמשיב נוסף, מכוח הוראת תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). המבקש אף חוייב לשלם לימפולסקי שכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ש"ח. יחד עם זאת, הודגש כי אין בהחלטה על צירופו של ימפולסקי כמשיב לבקשת רשות הערעור כדי להכריע בשאלה האם העירבון שעל הפקדתו הורה בית המשפט המחוזי מיועד גם להבטחת הוצאותיו במידה שתידחה תביעתו של המבקש.

נימוקי הבקשה

3.             המבקש טוען כי בקשתו מעוררת "שאלות משפטיות קשות" החורגות מן הסכסוך שבין הצדדים, הנוגעות לבעלי דין שעלולים להידרש להפקדת עירבון להבטחת הוצאות הצד שכנגד, על אף שקיבלו פטור מתשלום אגרת בית משפט.

           המבקש טוען לעניין חוקתיות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי אשר פוגעת, לטענתו, בזכות הגישה לערכאות שיפוטיות מקום בו ניתן פטור מתשלום אגרה על פי תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות). המבקש עותר לביטול תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי או לסיוג תחולתה על מקרים בהם ניתן פטור או פטור חלקי מתשלומה של אגרת בית משפט.

           המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משהתעלם ממצבו הכלכלי "הרעוע עד מאוד", דבר אשר לדבריו יוביל לדחיית תביעתו במידה ויחוייב בתשלום עירבון מעל לסך 10,000 ש"ח שכבר הופקדו. בכך תקופח, לטענתו, זכותו לגישה לערכאות שיפוטיות. בהקשר זה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהתעלם מהעובדה כי המבקש קיבל פטור מתשלום אגרה לאחר שנבחנו סיכויי תביעתו ומצבו הכלכלי, דבר המחריג את עניינו מחובת הפקדת עירבון על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. לטענת המבקש, טעה בית המשפט המחוזי משהעריך את הוצאות הבירור המשפטי בפועל וקבע כי ההוצאות המשוערות הינן גבוהות בהרבה מן הסכום שהוטל על המבקש להפקיד. לטענתו, מצבו הכלכלי צריך היה להכריע את הכף לטובתו.

           המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את עמדתו לפיה מאחר שמכלול טענותיו של המשיב נשמעו בשלב הדיון בבקשה לפטור מאגרה, הרי שהמשיב  מנוע מלהעלות אותן טענות במסגרת הדיון בהטלת העירבון. לטענתו, השיקולים למתן פטור מאגרה הינם אותם שיקולים לחיוב בערובה ולפיכך נוצר מצב אבסורדי שבו ניתנו החלטות שיפוטיות סותרות.

           המבקש טוען כי טעה בית המשפט המחוזי משקבע כי סיכויי התביעה הינם קלושים ביותר, מבלי לנמק טעמיו לכך (ומבלי שהוגשו לפניו כתב התביעה וכתב ההגנה).

           המבקש טוען עוד כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהעניק משקל יתר להיעדר תשלום הוצאות בהן חוייב המבקש בהליך קודם מול המשיב. לטענתו, בית המשפט המחוזי התעלם מהיותו של המבקש מוכרז כחייב מוגבל באמצעים ומחוסר יכולתו לשלם הוצאות וכן מן העובדה שהמשיב ערך קיזוז של הוצאות בסך 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ, עת שחוייב במסגרת בקשה לדחייה על הסף (במסגרת ההליך הקודם בין הצדדים) לשלם הוצאות למבקש. יתר על כן, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה משהתעלם מכך שהמשיב לא גילה עובדה זו בדבר הקיזוז, שכן לדידו היווה חוסר הגילוי סיבה מספקת לדחיית בקשת רשות הערעור של המשיב בבית המשפט המחוזי.

            המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שהורה על חיוב בסכום המע"מ בהפקדת העירבון.

4.             לעניין המשיב 2, טוען המבקש כי הלה לא הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 14.6.2009 ואף לא ביקש להצטרף בתור מבקש נוסף בבר"ע 260/09 ועל כן לא העמיד בפני המבקש את האפשרות לטעון טענות נגד העלאת סכום הערובה המיועד להבטחת הוצאות המשיב 2 ואף בית המשפט המחוזי לא נדרש להכריע בשאלת העירבון המיועד להבטחת הוצאותיו. משכך, טוען המבקש כי החלטתו של בית משפט השלום מהווה מעשה בית דין נגדו. יתר על כן, המבקש טוען כי סיכויי התביעה שלו נגד המשיב 2 גבוהים היות שהאחרון הוא זה אשר קיבל בפועל את כספי השיקים שניתנו על ידי המבקש לחשבון שלו אצל המשיב.  

דיון והכרעה

5.             לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים.

6.             הלכה ידועה היא כי בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור מקום בו מדובר בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין, אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. בנסיבות המקרה שלפניי לא מתעוררת שאלה משפטית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, על אף ניסיונו של המבקש להציג כך את פני הדברים.